הריון

המצווה בתורה

הציווי הראשון המופיע בתורה הוא הציווי לפרות ולרבות כפי הנאמר בחומש בראשית ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים״.

תהליך זה של יצירת חיים הינו אחד המפליאים והמפעימים שאדם זוכה לו בימי חייו.

מהוראות והדרכות הרבי מליובאוויטש לזמן ההריון

בהדרכותיו של הרבי מלובביץ׳ הנמצאות בספרי מכתביו ׳אגרות קודש׳ מורה הרבי כמה הוראות הקשורות בהנהגת ההורים בזמן ההריון.

נקודה ראשונה קשורה במצות הדלקת נרות שבת של האישה – מצווה מיוחדת השייכת לאישה.

הרבי הורה כי קודם הדלקת הנרות תפריש האישה מספר מטבעות לצדקה . כמו כן יש לבדוק את כשרות המזוזות בבית הזוג.

בנוסף גם ראוי שהבעל יקפיד על תקנת הרבי הריי״צ לומר בכל יום מימי החודש את פרקי התהלים השייכים לאותו תאריך בחודש.

ישנן הקפדות נוספות הקשורות בהימנעות מראיית בעלי חיים שאינם טהורים, לא ללכת לבית קברות. ועוד פרטים נוספים.

בקרב החסידים נהוג לכתוב במכתב על הבשורה ולשלוח למקום ציון הרבי, לבקש ברכה לבריאות והצלחה.

באמצעות האתר ניתן לשלוח פדיון נפש לציון הרבי מליובאוויטש.

וכן לתרום למרכז החסד ולהקדיש את התרומה להצלחתכם והצלחת יקירכם.

המנהג להימנע מלפרסם אודות ההריון

המנהג שאת ההריון בתחילתו מצניעים ולאחר מכן ניתן לספר לבני משפחה וידידים קרובים.

הידור ותוספת בשמירת תורה ומצוות כראוי בזמן ההריון

בדברי התנ״ך אנו מוצאים כי לא כל אבות ואמהות אומתנו זכו לפרי בטן בנקל.

אברהם ושרה לא זכו לפרי בטן, עד שאברהם אבינו זכה לברכת ה׳ בלידת יצחק.

גם יצחק ורבקה לא זכו לפרי בטן, רק לאחר שיצחק ורבקה התפללו וביקשו מה׳, נענה ה׳ לבקשתם ונולדו להם יעקב ועשו.

רחל אשת יעקב לא זוכה לפרי בטן, עד שנולדים לה יוסף ובנימין, (כאשר בעת לידת בנימין היא נפטרה).

גם על חנה, אם שמואל הנביא מתואר בתנ״ך בפירוט הציפייה לילד.

בזמן הריון ניתן דגש על זהירות ושימת לב מיוחדת הקשורה בבריאות הגופנית של האשה. כשם שנדרשת זהירות במישור הפיזי דרושה גם הקפדה ושימת לב ראויה על המישור הרוחני הנפשי.

שימת לב זו באה לידי ביטוי באמצעות רצון כללי להשפעה רוחנית נאותה על נפש העובר באמצעות רצון ומעשה להידור מצווה והוספה ראויה בכל העניינים הקשורים לשמירת תורה ומצוות כראוי.

המשכת לבוש קדוש לנשמת היילוד

כשם שההורים מורישים ומנחילים לבנם תכונות נפשיות שונות, כך גם הם מנחילים להם את הכלים הראויים בגילוי הנשמה הפרטית שלו.

ספר התניא – ספר היסוד של חסידות חב״ד עוסק בנקודה זו. בתחילת הספר, פרק ב׳, בעל התניא מדבר על כך שלכל יהודי יש נשמה קדושה. הנשמה עצמה אינה באה לידי גילוי באופן עצמאי – מלבד בזמנים מיוחדים – אלא יש לה צורת הופעה המכונה – ׳לבוש׳.

באמצעות הקפדה של ההורים בזמנים הקשורים ביצירת הוולד והבאתו לעולם זוכה היילוד ללבוש קדוש ועדין יותר.

מכאן מובן עד כמה גדולה זכות ואחריות ההורים בעת הבאת ילד לעולם.