חשיבות מצוות צדקה ביהדות

חשיבות מצוות צדקה ביהדות

אחת המצוות החשובות והמרכזיות ביהדות היא מצוות צדקה, בה אנו מצווים להעניק מרכושנו לאלו הזקוקים לכך.

המקור ביהדות למצווה

המקור הראשון למצווה זו, נמצא בפרשת משפטים, בה נאמר: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה". פסוק זה מחייב אותנו לעזור לזולת בנתינת הלוואה ללא מטרות רווח.

מקור נוסף המדבר על נתינה של ממש, ללא קבלת החזר, מופיע בפרשת דברים: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך . . לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך . . פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

הכתוב אף ממשיך ומוסיף: "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך, ובכל משלח ידך . . על כן אנכי מצווך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאביונך בארצך".

אריכות זו, באופן יחסי למצוות אחרות בתורה, יכולה ללמד על החשיבות הגדולה שיש במצווה זו.

דרכי הנתינה ביהדות הם לא רק בכסף

בתנ"ך מתוארות דרכים נוספות איך ניתן לתת צדקה.

למרות שבאופן טבעי נתינה בדרך כלל היא נתינת ממון, גם דאגה לאוכל ולביגוד מהווה צדקה מהודרת ביותר. כמו שציווה ישעיהו הנביא: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם".

חז"ל בתלמוד אף מדגישים את המעלה שבנתינת מוצרים מוכנים שחוסכים עבור העני את הטרחה והוא יכול להשתמש בהם מיד. לעומת זאת כאשר העני מקבל כסף עדיין עליו לטרוח לקנות מוצרים ולהכין אותם לשימוש.

בהקשר לזה הגמרא משבחת במיוחד את הצדקה של אשה שנותנת לעני לאכול ממה שהכינה. לעומת הצדקה שנותן בעלה, שאמנם נותן לו כסף, אבל עד שתגיע המנה לבטנו הרעבה יש עוד דרך ארוכה.

מידתו של אברהם אבינו

החסד והצדקה טבועים בדם של כל יהודי עוד מימי אברהם אבינו.

על אבי האומה, אברהם אבינו, מסופר שכל כולו היה חסד ונתינה.

הוא נהג לתת לאנשים מזון ולינה באמצע המדבר.

אפילו כאשר הוא היה חולה, בכל זאת חיפש לעזור למישהו.

מאברהם אבינו קיבל כל יהודי את מידת החסד. אחד הסימנים המובהקים של עם ישראל הוא 'גומלי חסדים'.

למרות הקושי הטבעי שיש בנתינה, אפשר לראות איך יהודים מכל העדות והחוגים משתדלים תמיד לתת ולעזור אחד לשני, באופן יוצא דופן ביחס לכלל האוכלוסיה.

מצוות צדקה ביהדות היא לא חסד אלא צדק!

התורה מכנה את העזרה לעניים בשם 'צדקה'.

המילה צדקה נגזרת מהשורש צדק. מה שבא לבטא את היחס האמיתי למעשה הנתינה.

ההסתכלות הרווחת על נתינה לזולת היא כחסד.

חסד פירושו שאנו נותנים משלנו כי אנחנו רוצים, למרות שאיננו חייבים.

צדק פירושו שכך צריך להיות. כאשר אדם מחזיר הלוואה או משלם בעד מוצר, הוא עושה זאת כי מחוייב. לכן לא ניתן להגדיר זאת כחסד.

כאשר הקב"ה מבקש מאיתנו לתת צדקה לעני, זהו לא חסד, אנו מחוייבים בכך מתוקף היותנו ברואיו.

ההסתכלות הנכונה על רכוש היא, כפיקדון של אלוקים.

בורא העולם נותן לנו אמצעים וכוחות על מנת שנשתמש בהם עבורו. כמובן שגם צרכינו האישיים נכללים בכך, אבל כאשר אלוקים מבקש שניתן למישהו נצרך, זהו לא חסד, זו צדקה, כך הכסף משמש את בעליו האמיתי.

זו גם הדרך לוודאות שהברכה תמשיך ותשרה גם בכסף שנשאר אצלנו. על ידי שאנו נותנים ממנו לצדקה אנו מראים שגם שאר הכסף הוא בעצם של בורא עולם, וככזה תשרה בו הברכה עד בלי די!